Skip to content
Join us on October 26 at 7PM EDT for the 2021 WWB Virtual Gala. Learn more and get your tickets today!
from the September 2009 issue

How Old is the Queen of England?

בת כמה מלכת אנגליה?

The old dog lumbers beside me, exhaling and inhaling laboriously and tracking my steps with her bowed head turned white with old age. Owls perch on the branches canopying the path, against the indigo background of the darkening sky. They give us sideways glances and emit long whistles like rubber toys. Their eyes are open in wonderment.

It's a familiar route. It begins at the breach in the concrete fence, shortly before sunset, and ends at the exact same place half an hour later. A twilight walk through the park. Except that this neighborhood park, which divides Tel Aviv's last remaining open fields—their fate sealed, they merely await execution by contractor—from the affluent suburbs of the northern city, happens to also be the Kiryat Shaul Regional Cemetery.

Our measured, levelheaded amble does not suit the other dog, a wild mutt whose blood boils in anticipation of dusky hideaways. She breaks away from us, gallops off to her canine business without glancing back, and disappears. Now the elderly bitch's arthritic legs set the pace. And really, what's the hurry? Around us lie thousands of former hurriers who now must learn the lesson of eternal rest.

After a few minutes we pass the lemon tree that grows out of the grave of Yitzhak Izmirli, may his memory be a blessing, and I take advantage of the opportunity to examine the fruit. It'll be at least another month until they ripen, and then I can make some jam. It is not out of stinginess that I exploit Izmirli's generosity—rather, it's the lemons' fine aroma and flavor. They remind me of what supermarket fruit has lost in return for an excessively long shelf-life.

We continue on to the grave of Hanan Hans Rubin, Michal's dad, display demonstrative indifference as we walk past the stone marking Israel Artzi, the school principal, circle around Adam Baruch (I imagine the writer lying down there with his iconic cap and cowboy boots), and visit the ophthalmologist Dr. Berar and his wife Sonia, who, unlike other couples in the park, do not share a double bed but lie behind one another, like two passengers in a train car. Finally we reach the children's section, where Moshe Yakovovski's sister Yael lies. Sometimes, among the tiny headstones, a stray jackal slips away with cunning shyness. But this time there is no jackal, and the owls too have disappeared.

The sky's blush has faded and it begins to blacken, and a lovely mid-July moon rises over the cypress trees. We begin our walk back.

The dog's footsteps grow heavy and very slow until her strength wanes and she stops still. This is irritating. I berate her in vain. I try to induce her with sweet words, but my efforts are futile. After all, the vet has long ago determined that the old dog is completely deaf. I give her a few encouraging pats on the back. This does no good either. Her cataract-ridden eyes beg me to leave her be.

Having no choice, I sit down on a flat gravestone and stare at the moon. O, cursed old age! I think. And then a rustle startles me.

"Good evening," says a woman's voice from the darkness. I lean back to one side. A dark shadow, with only a halo of white hair glistening in the bluish light, appears beside me like a ghost. "Excuse me, are you from around here?" the figure asks.

Usually, Are you from around here? is a question addressed to a hurrying passerby on the street as a prelude to a request for directions. But here, at night, among the graves, the phrase has a slightly idiotic ring. Still, I manage to grasp that the questioner has lost her way.

"Can I help?" I reply.

She takes a few small steps closer to me, then leans on an aluminum walking cane whose end splits off into four feet. Now I can make out a blue skirt suit, a string of pearls, and a pair of thick-rimmed glasses whose lenses reflect the dark treetops.

"I'm looking for something here, but I've manage to get lost myself now." Her features slowly coalesce out of the pieces I assemble from the dusk.

"If you'd like, I can help you get to the parking lot," I say.

It's hard to get lost in the Kiryat Shaul Regional Cemetery. Almost impossible to miss the main gate. The place is webbed with a grid of completely straight concrete pavements and asphalt-paved paths. Like a well-planned city.

"Is it far?"

"Ten minutes, more or less."

The dog suddenly regains her senses. She notices the strange woman and gives her a token bark. Going through the motions. Ever since she went deaf, her barks have become throaty screeches, like a mute's screams.

The woman pulls back. She had not noticed the dog before. "Does he bite?"

"It's a she."

"Well, fine then," she says with a smile. "For the person who has their leg pierced by a set of teeth, it doesn't matter if it's the teeth of a boy or the teeth of a girl, does it?"

"Anyway, dogs don't just bite for no reason."

"Yes, I know very well when dogs bite. Very well."

Behind her sits a partially-chiseled granite rock, a typical remnant of the dominant fashion among tombstone designers two decades ago. She holds onto the rock, which is almost as tall as she is, leans her hunched back against it and sighs. "And permit me to tell you, sir," she says in a soft voice, "that it's not very nice to bring dogs into a cemetery. Not respectable at all. It dishonors the memory of the dead, because dogs are unclean animals and the dead are consecrated."

I suppose she'd rather I take my cemetery walk with a pair of glatt kosher sheep. Besides, as far as I know, the dead themselves are considered untouchable, even when they're lying under two meters of dirt. That's why the observant perform a symbolic purification ritual by washing their hands when they leave a cemetery.

But my fighting spirit does not ignite, and I remain indifferent to the lady's religious interpretations. My mind, which until now has amused itself with refreshingly existential contemplations, shifts to bothersome practical thoughts. I now shoulder the responsibility for this stranger's welfare. I will have to lead her to the main gate. I will have to call home, tell my wife about the encounter, and ask her to call a cab. I'll have to wait for twenty minutes with the lady until the cab arrives. And then I'll have to retrace the whole cemetery with the old dog who can barely move her legs.

But as I stand there considering this course of events, another ghostly image emerges beside us. "Good evening, everyone," the figure says.

It is a tall young man, who in total disdain of the July heat (which does not let up even after sundown) and the seventy-five percent humidity, is wearing a blazer and tie. I feel a little sorry for this formal pair, although my sweat-soaked untidiness gives me a certain sense of inferiority.

"Finally," the old woman grumbles. "You disappeared on me for so long, I was very worried. I thought something had happened to you."

The young man gives a kind, forgiving laugh. "It was only five minutes, Dora. You see, I'm absolutely fine. But I wasn't able to find Lot Six, Area Three for you. I think there's no choice, we'll have to come back in the morning." The glistening channels in his gel-coated hair and the shimmer of his smiling teeth converse with the whiteness of the graves. Suddenly he remembers protocol and reaches out a firm hand. I shake it. "Attorney Kidron," he says. "Shoni Kidron."

I feel relieved. The burden of responsibility for the elderly woman has lifted at once. I am now free to continue on my way home. I lean down and tug at the dog's collar. "Okay, we're off."

"But perhaps this gentleman can help us," says the woman.

"Sorry, I have to get back. My wife is probably worried about me. My walks never last more than half an hour."

The dog labors onto her feet and wags her tail to signal that she is ready for the trek.

"Just one more moment," the woman says softly. "You may be rewarded for doing a mitzvah."

Although during our short acquaintance we have already managed to reach a principled disagreement, and despite the fact that I clearly have no compassion or affection for this lady, her tone of voice has a seductive cadence that I cannot resist. A sort of indulgent sweetness. Something that reminds me of my mother's voice, may she rest in peace, when she used to leave messages on my answering machine inviting me to Shabbat lunch.

"I brought my lawyer to see the plot I purchased from the Burial Society," says the elderly lady. "So they won't cheat me when I'm no longer here. So the lawyer will see the exact location with his own eyes, because I have no one to take care of me after I'm gone." She seems tired out from standing for so long. Who knows how many miles she's already walked, searching in vain for the lost plot. Her body hunches over, sinking into the walking cane. "I bought my spot ten years ago. It cost me a lot of money. About a thousand dollars. But I wanted to be near my son, Daniel, who is buried in the military section. He was killed in the Canal, on the second day of the Yom Kippur War." She digs through her purse, pulls out a tissue and wipes a tear from behind her glasses. "They have an area they keep for bereaved parents, near the wall that separates the military and civilian sections. But all the spaces were taken because there's always someone who has more money. Or connections. Eventually they found me a place on the other side, near the main path. Someone took pity on me. I paid him a few more liras. But I don't care. Honestly. The important thing is to be as close as possible to my Danny. And from the place they gave me you can still see the military plots if you lift your head up a little. It's not all that far."

The manes of the trees seem to wave lightly in the breeze coming from the sea. But down here with us the air is still. Sweat runs down my back.

"Every grave has an exact address," I explain. "It's all computerized these days. They even have a Web site…"

"There's no need, I remember exactly," she interrupts. "Lot Three, Area Six, Row Twenty-four, next to the path."

"Lot Six, Area Three," the young man corrects her.

"Are you sure?"

"That's what the note says."

"I remember that on the left side there's someone named Hershkovitz with a cactus. And on the right there's a rock just like this one."

And indeed, next to the granite rock is one empty plot. I take out a miniature flashlight attached to my keychain and shine it on the stone I'm leaning on. The name is Malkin. "Are you sure it was Hershkovitz?"

"Maybe Hershko. Or Hirshberg. Or Hirshfeld. Something like that."

I move the ray of light to the next stone. The name carved on it is Claude Butbul. Next to him is Menachem Havletzki, and the row continues with Goldschmidt, Katzman, Chen, Schwartzbard, Kalfon, Ben-Ami, Applebaum, Amitai, and Giller. There's no Hershkovitz. But the marvel of it strikes me: the cemetery is like a phone book engraved on pages of marble. Except that here, instead of being alphabetized, the names are arranged according to some hidden logic of fate, and the numbers represent years of birth and death. Only one rule is followed: a man always lies beside a man, and a woman beside a woman. So that no shame should ensue, God forbid, on the day the dead are resurrected.

"It's probably not here," I say.

"Why not?" asks the young man.

"Because this is a men's row."

"They couldn't have sold me a place among men," says the old lady. "They wouldn't have made a mistake like that."

"Well, we have no choice then, Dora," the young man sums up. "We'll come back tomorrow."

"Tomorrow," the lady grumbles. "Tomorrow, tomorrow. It's so easy to say."

The young man walks over to her, links his arm through hers, and she leans on him and pulls away from the granite rock.

"Just keep going straight downhill until you reach the main gate," I tell them.

They slowly plod away from me, walking very cautiously but steadily, and I watch them until their embracing figures disappear into the darkness.

"Come on," I tell the old dog and lightly pat her buttock. She lifts up, stretches her inflamed joints, and starts walking. The owls hover over us again in low circles, their claws ready to clutch. I look up at them and try to imagine the moment at which the prey is captured and hoisted into the air. I try to imagine the moment when the victim's will to flee forever is defeated.

We're very close to the hole in the concrete fence now, and I notice a strikingly lifelike statuette of a dog adorning one of the graves. How beautiful, I think. Not a general riding a horse, not Judah the lion's whelp, not a half-blind bust—a dog! Just an unclean dog. But as I get closer the stone statue begins to wag its tail. It's our untamed white mutt, who at the start of our walk, precisely at this point, had parted ways with us and charged off on her business. Now she sprawls on a flat headstone, limbs askew, cooling her belly. Her tongue flops to one side in a drooling, satisfied smile.

We pass through the broken fence, cross the road and walk into the house.

"I'm back," I declare.

My wife sits facing the television, her head drooping on her chest, a mug of lukewarm tea propped between her limp fingers. There's a quiz show on TV. "How old is the Queen of England?" asks the host. "A, seventy-three. B, seventy-nine. C, eighty-three. Or D, eighty-seven."

The dogs lunge at the water bowl and their lapping echoes through the house like a trickling stream.

"I'm back," I repeat.

בת כמה מלכת אנגליה?


הכלבה הזקנה עוקבת אחרי צעדיו של אדונה במצח שיבה מורכן. נשימתה כבדה ורועשת. הצעירה, בת תערובת לבנה בעלת פרצוף שועלי, חגה סביבם במעגלים עצבניים שקוטרם גדל ככל שהם מעמיקים אל תוך הגן. למעלה, על רקע האינדיגו של השמים המתכהים, בקצות הענפים הסוככים על השביל, יושבים הינשופים. הם מפנים אל המטייל וכלבותיו מבטים אלכסוניים, תמהים, ומשמיעים שריקות ארוכות, כמו צעצועי גומי של תינוקות.

כעבור דקות אחדות לא יכולה עוד הצעירה לשאת את ההליכה השקולה, מיושבת הדעת. פתויי הפרא של שעת הדמדומים קוראים לה, והיא מסתלקת ודוהרת לה לעיסוקיה בלי להביט לאחור, ומיד נעלמת בין לוחות השיש.

עכשיו, רגליה נגועות הארתריטיס של הזקנה הן שקובעות את הקצב. ובאמת, לשם מה למהר? הנה מסביבם שוכבים אלפי ממהרים וממהרות לשעבר שנאלצים ללמוד את לקח מנוחת הנצח.

תחנתם הראשונה היא כרגיל, עץ הלימון שצומח מקברו של יצחק איזמירלי זכרונו לברכה, והמטייל מנצל את ההזדמנות ובודק את בשלותם של הפירות.  אחר כך הם עוברים ליד העמוד הגוצי של חנה אורלוף, ממשיכים לקברו של חנן הנס רובין, אבא של מיכל, חולפים באדישות מופגנת מול מצבתו של ישראל ארצי, מנהל בית הספר, ופוקדים את רופא העיניים דוקטור בֵּרָר ואשתו סוניה, שבניגוד לזוגות אחרים בגן, אינם חולקים מיטה זוגית אלא שוכבים זה אחרי זה, כמו שני נוסעים באוטובוס לילי. ואז, כבכל טיול ערבית, הם מגיעים לחלקת הילדים הצפונית שבה טמונה גם יעל, אחותו של מוישה יעקובובסקי. לפעמים, בין המצבות הקטנטנות חומק לו בביישנות ערמומית תן תועה. אבל הפעם אין שום תן, וגם ינשופים אינם.

השמים משחירים וירח יפה של אמצע תמוז עולה בקצות הברושים.

הם מתחילים בדרכם חזרה.

צעדיה של הכלבה הופכים להיות כבדים ואיטיים. כוחותיה אוזלים ולבסוף והיא נעצרת וקופאת על מקומה. המטייל מחכה מעט אבל מיד מאבד את סבלנותו. הוא גוער בה. הוא משדל אותה במלים מתוקות. לעולם לא יצליח לזכור שכבר לפני יותר משנה הכריזה הווטרינרית שהזקנה חירשת לחלוטין. הוא טופח טפיחות עידוד על עורפה. אבל גם זה לשווא. עיניה מכוסות הקטרקט מתחננות שיניח לה.

בלית ברירה הוא מתיישב על מצבה שטוחה ובוהה בירח.  האם יוכל  למצוא שם חיוך בין המכתשים?

רעש גרירת עקבים על האספלט מקפיץ אותו. הוא נבהל ונעמד על רגליו.

"שלום לך, אדוני הנכבד," בוקע קול רך מתוך החושך. המטייל נבהל ונעמד על רגליו. דמות צל, שרק הילת שיער תכלכלה בוהקת סביב ראשה, צצה מולו. מכיוון שאינו מאמין ברוחות רפאים, הוא אינו טורח לענות. אבל הדמות, דמות אישה, שזרועותיה הלבנות בוחשות לפניה, מתקרבת אליו בפסיעות קטנות.

"סליחה, אתה מכאן?"

המטייל נוהג לחמוק מהשאלה הזאת גם כשהיא מוצגת ברחוב סואן כהקדמה לעזרה בניווט. כמובן שכאן, בין המצבות, היא מעוררת בו שאט נפש. כמו בדיחה טרחנית.

"בטח שאני לא מכאן," עונה המטייל בחוסר סבלנות. "אני לא עובד כאן ואני בטח לא גר כאן, אם לזה את מתכוונת."

"טוב, אל תתרגז כל כך," אומרת האישה, "בסך הכול חשבתי שאולי אתה מכיר כאן קצת."

עכשיו מבחין המטייל בשמלה קיצית מרובת קפלים, ובברק חרוזי פלסטיק של מחרוזת בוהמית. אט אט נבנים תווי פנים מהפיסות שהוא אוסף מהאפלולית.

"באתי לחפש פה משהו,"  אומרת האישה, "אבל בינתיים נהיה לילה, אתה רואה, והלכתי בעצמי לאיבוד."

בזגוגיות משקפיה משתקפות הצמרות הכהות.

"אני יכול לעזור לך להגיע למגרש החנייה," אומר המטייל.  לא קשה להתמצא בגן. הוא עשוי שתי וערב של שבילי בטון ואספלט ובקצה המדרון נמצא השער הראשי.  "זה לא רחוק," אומר המטייל ומורה בכף ידו המתוחה אל החשכה שבמורד השביל.

"תודה," אומרת האישה, " אז לפי מה שאתה יודע, איפה נמצא השטח הצבאי?"

אבל בדיוק ברגע זה חוזרת בת לווייתו הקשישה לעשתונותיה, וכשהיא מבחינה באישה, באיחור ניכר, היא יוצאת ידי חובתה הכלבית באמצעות שלוש נביחות טקסיות. אלא שאלו אינן סתם נביחות. אלו הן נהמות של יגון וכאב. כל צער הזִקְנה נשפך מראותיה העייפות.

האישה נרתעת.

"הוא נושך?" היא שואלת.

"זאת כלבה."

"נו טוב," אומרת האישה, "בשביל מי שנכנסות לו שיניים ברגל זה לא משנה אם זה שיניים של בן או שיניים של בת, נכון?"

מאחוריה ניצב סלע גרניט מסותת בחלקו, דוגמה אופיינית לאופנה החביבה על  מעצבי המצבות של שנות השמונים. האישה נאחזת בסלע שגובהו כמעט כשלה, משעינה עליו את גבה ונאנחת. "ותרשה לי להגיד לך, אדוני," היא אומרת בקולה הרך, "זה לא כל כך יפה להכניס כלבים לבית קברות, מאד לא מכובד, כי זה זלזול בכבוד המת, בגלל שכלבים זה חיות טמאות, והמתים קדושים."

היא בטח מעדיפה שאטייל כאן עם צמד עגלות כשרות למהדרין, חושב המטייל, אבל לא אומר דבר. עד כמה שידוע לו, המתים עצמם נחשבים לטמאים, גם כשהם שוכבים תחת שני מטר של עפר. לכן הברזים שבשער, אלה הזולגים אל תוך שקתות מכוסות ירוקת ומשמשים לנטילת ידיים מטהרת ביציאה מבית הקברות.

אבל אש הפולמוס אינה ניצתת במטייל.  מוחו, שעד עתה השתעשע בהרהורים קיומיים משיבי נפש, עובר למחשבות פרקטיות מציקות. ללא ספק שלומה של האישה הזרה מוטל על כתפיו. הוא יאלץ להוביל אותה אל השער הראשי. הוא יצטרך להתקשר הביתה, לדווח לאשתו על הפגישה, ולבקש ממנה שתצלצל לתחנת מוניות. הוא יחכה עשרים דקות לפחות בחברתה של הגברת עד שתגיע המונית. אחר כך  יצטרך לחצות שוב את כל בית הקברות עם הכלבה הזקנה שבקושי גוררת את רגליה.

ובעודו עומד שם ומגלגל בראשו נבואה עגמומית, דמות רפאים נוספת צצה מעבר לסלע הגרניט. זהו צעיר גבוה, שמתוך בוז מוחלט לחום יולי שאינו מרפה גם אחרי שקיעת השמש, ולשבעים וחמישה אחוזי הלחות, עוטה על עצמו בלייזר מהודר.  

האישה תופסת בשרוולו. "סוף סוף," היא נוזפת, "כל כך הרבה זמן נעלמת לי, דאגתי לך נורא, כבר חשבתי שקרה לך משהו."

הצעיר הגבוה צוחק צחוק של פטרונות טובת לב. "בסך הכול חמש דקות. את רואה, הנה אני כאן ואני ממש בסדר גמור. זאת הבשורה הטובה. הבשורה הפחות טובה היא שלא הצלחתי לאתר את גוש שש אזור שלוש. אני חושב שלא תהיה ברירה, שנצטרך לחזור בבוקר." זוהר התלמים בשיערו המשוח בג'ל ונצנוץ שיניו המחייכות משוחחים בעליזות עם לובנן של המצבות.

פתאום נזכרת האישה בכללי הפרוטוקול. "זה העורך דין שלי, שׁוֹני," היא אומרת והצעיר מושיט  יד אל עבר המטייל. הם לוחצים כפות ידיים מזיעות.

המטייל חש הקלה. כמעט אושר. בבת אחת הוסרה ממנו האחריות לאישה. עכשיו הוא רשאי להמשיך בדרכו הביתה. הוא מתכופף ומושך בקולרה של הכלבה. "יאללה," הוא צועק לתוך אוזנה, "זזים."

"אבל רק רגע," אומרת האישה, "אולי האדון  יכול לעזור לנו."

"מצטער, אני צריך כבר לחזור," ממהר המטייל ואומר, "אשתי בטח דואגת לי. הטיולים שלי אף פעם לא נמשכים יותר מחצי שעה."

הכלבה מתרוממת בקושי וזנבה מסמן לאדונה שהיא מוכנה למסע.

"רק עוד דקה," אומרת האישה, "ואולי גם תזכה באותה הזדמנות לעשות מצווה."

אין בליבו של המטייל כל חיבה או חמלה כלפיה, אבל בדיבורה יש גוון צליל מפתה שהמטייל אינו יכול לעמוד בפניו, מין מתיקות מתפנקת, משהו שמזכיר לו את קולה של אמו, שאת פניה כבר התחיל לשכוח, כשהייתה משאירה לי הודעות במשיבון ומזמינה אותי לארוחת צהריים של שבת.

המטייל משלב את ידיו ומחכה להמשך.

"הבאתי את העורך דין שלי, שיראה את החלקה שקניתי מ'חברה קדישא'," אומרת האישה, "בשביל שלא ירמו אותי כשאני כבר לא אהיה כאן, בשביל שהעורך דין יראה בעיניים שלו את המקום בדיוק, כי אין לי אף אחד שידאג לי אחרי שאני הולכת..."

הטלפון של עורך הדין מצלצל בתוך כיס הבלייזר והאישה משתתקת. הוא מתרחק, נמחק בתוך האפלולית וכעבור רגע חוזר. היא ממשיכה:

"...זה היה לפני עשר שנים שקניתי את המקום שלי, וזה עלה לי הרבה הרבה כסף. אלף דולר. אבל רציתי להיות קרובה לבן שלי, לדניאל, ששוכב בחלקה הצבאית. הוא נהרג במלחמת יום כיפור, בצד השני של התעלה, באפריקה."

אוי לא, רוטן המטייל בליבו. לא הייתי צריך להתפתות. הייתי צריך להסתלק מיד.

האישה מפשפשת בתיקה, מושכת מתוכו ממחטת ניר ומספיגה בה דמעה שנקוותה מאחורי עדשת משקפיה. "אז יש שמה שטח ששומרים להורים שכולים, ליד החומה הזאת שמפרידה את בית העלמין הצבאי והאזרחי. אבל כל המקומות בשטח של ההורים כבר היו תפוסים. כי הרי תמיד יש כאלה שיש להם יותר כסף. או שיש להם פרוטקציה. בסוף מצאו לי מקום, בצד השני, ליד השביל הראשי. מישהו ריחם עלי. שילמתי לו עוד כמה לירות. אבל לא אכפת לי. באמת. העיקר זה להיות כמה שיותר קרובה לבן שלי. ואיפה שנתנו לי, בכל זאת אפשר לראות משם את החלקה הצבאית אם מרימים קצת את הראש. זה לא כל כך רחוק בכלל."

נדמה למטייל שבלוריותיהם של העצים נעות מעט. אולי נושבת שם למעלה רוח ים קרירה. זיעה זולגת על גבו.  הוא אומר: "לכל קבר יש כתובת מדויקת, היום הכול ממוחשב. יש להם אפילו אתר אינטרנט..."

"לא צריך, אני זוכרת בדיוק," קוטעת אותו האישה, "גוש שלוש, אזור שש, שורה עשרים וארבע, ליד השביל."

"גוש שש, אזור שלוש," מתקן עורך הדין.

"למה אתה מתווכח?"

"זה מה שכתוב בפתק."

"אני זוכרת שבצד שמאל יש מישהו בשם הירשמן ויש לו קקטוס. ובצד ימין עומד סלע. בדיוק כמו זה."

ואכן, ליד סלע הגרניט שוכבת חלקה אחת פנויה. המטייל מוציא  מכיסו פנס מיניאטורי שתלוי על מחזיק המפתחות ומאיר את המצבה שעליה הוא נשען. השם הוא ברנזון.

"את בטוחה שזה היה הירשמן?" שואל המטייל.

"בטוחה לגמרי." היא מניעה את ראשה בתנועה נמרצת שמטלטלת את החרוזים על חזה. "יש דברים שלא שוכחים."

המטייל מעביר את האלומה למצבה הבאה. השם המודבק עליה באותיות פליז הוא דב ברל קימל. לידו גדעון שרצקי, ובהמשכה של אותה שורה – מאיר לויטה, אלפרד כצמן, יהודה חן, אבנר אורבך, אליהו כלפון, חיים בן-עמי, קלוד אברהם בוטבול, דוד אפלבוים, רפאל אמיתי, ישעיהו שייקה גילר... תוך שהוא קורא בקול את רשימת השמות המסודרת על פי  איזה הגיון עלום של גורל, נזכר המטייל כי על חוק אחד מקפידים כאן מאד: גבר תמיד שוכב ליד גבר, ואישה בסמוך לאישה. שלא תגרם להם מבוכה, חס וחלילה, ביום תחיית המתים.

"לא סביר שזה כאן," אומר המטייל.

"למה לא?" שואל עורך הדין.

"כי זאת שורה של גברים."

"לא יכול להיות שמכרו לי מקום בין גברים," אומרת האישה ועלבון מחספס את קולה. "לא היו עושים טעות כזאת."

"טוב, אז אין ברירה," מסכם עורך הדין," נחזור מחר."

"מחר," אומרת האישה, "מחר, מחר, כל כך קל להגיד."  עורך הדין ניגש אליה, משלב את ידו בזרועה, והיא נסמכה עליו, ואחר כך מנתקת את עצמה מסלע הגרניט.

"פשוט תמשיכו ישר בירידה עד שתגיעו לשער הראשי," אומר המטייל.

הם מתרחקים ממנו בדשדוש איטי, זהיר מאד אבל נינוח, והוא מביט אחריהם עד שדמויותיהם הצמודות טובעות בחשכה.  

"בואי," אומר המטייל לכלבה ונוגע נגיעה קלה בעכוזה. היא מתרוממת, מותחת את מפרקיה הדלוקים, ומתחילה לצעוד.  "הולכים הביתה," הוא אומר לכלבה שאינה שומעת דבר.

נדמה לו שהינשופים חוזרים ומרחפים מעליהם בקשתות נמוכות, וטופריהם מוכנים ללפיתה. הוא מרים את ראשו להביט בהם ומנסה לתאר לעצמו את הרגע שבו הטרף נלכד ומורם לאוויר.  את הרגע שבו מוכרע רצונו של הניצוד להמשיך ולחמוק לעולם ועד.

כשהם כבר קרובים מאד לפרצה בחומת הבטון, מבחין המטייל בפסלון מדויק מאד של כלב שמקשט את אחד הקברים. כמה יפה, הוא חושב. לא גנרל על סוס, לא גור-אריה-יהודה, לא פרוטומה אטומת עיניים – כלב! סתם כלב טמא. אבל כשהוא מתקרב אליו, מכשכש לעומתו פסל האבן בזנבו, והמטייל מכיר את השועלית הצעירה שבתחילת הטיול, בנקודה הזאת בדיוק, נפרדה מהם ודהרה לעיסוקיה. עכשיו היא רובצת על מצבה שטוחה בפישוט אברים ומקררת את בטנה. לשונה נוזלת הצידה מתוך חיוך זב  ריר ושבע רצון.

השלושה עוברים את הגדר השבורה, חוצים את הכביש ונכנסים הביתה.

"חזרתי," מכריז המטייל. 

אשתו יושבת מול מכשיר הטלוויזיה, ראשה שמוט על חזה, וספל תה פושר תלוי בין אצבעותיה הרפויות. בטלוויזיה מתנהל חידון טריוויה. "בת כמה מלכת אנגליה," שואל המנחה. "אָלֶף, ששים ושלוש? בית, שבעים ושלוש? גימל, שמונים ושלוש? או דלת, תשעים ושלוש?"

הכלבות מתנפלות על קערת המים ורעש הלקלוק מהדהד בבית כמו פכפוך של נחל חי.

"חזרתי," אומר המטייל שוב.

אגור שיף © 2009

Like what you read? Help WWB bring you the best new writing from around the world.